בפרשת השבוע משה מצוה את בני ישראל על מצות וידוי מעשר,
"כי תכלה לעשר את כל מעשר תבואתך בשנה השלישית….,ואמרת לפני ה אלוקיך בערתי הקדש מן הבית וגם נתתיו ללוי ולגר ליתום ולאלמנה ככל מצותך אשר צויתני לא עברתי ממצותיך ולא שכחתי…..שמעתי בקול ה אלוקי עשיתי ככל אשר צויתני,
השקיפה ממעון קדשך מן השמים וברך את עמך את ישראל ואת האדמה אשר נתתה לנו כאשר נשבעת לאבתינו ארץ זבת חלב ודבש".

המצוה הזאת של וידוי מעשר, חותמת למעשה את נאום המצוות של משה רבינו.
( אומנם בהמשך חומש דברים נמצא עוד שלוש מצוות אבל לפי סדר הדברים נראה שדברי משה על המצוות שנאמרו כיחידה אחת ,מסתיימות במצות וידוי מעשר).

השאלה היא א"כ מדוע נבחרה מצות וידוי מעשר לחתום את סדר המצוות ??
יתירה מכך, הרי כל עניני מעשרות נאמרו כבר לפני ארבע פרשות בפרשת 'ראה',
א"כ מדוע שלא תכתוב התורה את עניין וידוי מעשר במקומו בפרשת 'ראה' ??
מדוע נשמט משם עניין וידוי מעשר ונאמר רק כאן לבסוף בפרשת 'כי תבוא' ??

ד"ר אמיר קוליק הוא מומחה מיוחד בתחומו לטיפול בטראומות,חרדות, ובכלל בכל מה שקשור בלשחרר אנשים מ"תקיעות" בחיים.

שמעתי ממנו על מקרה שהגיע אליו לקליניקה.
המדובר היה באדם מכובד,איש עסקים מצליח שהגשים את החלום הישראלי.
הוא הקים חברה מצליחה ומכר אותה לאחר מספר שנים שעבדה בארה"ב במליונים רבים.

לאחר תקופה לא ארוכה הוא הגיע לקליניקה של ד"ר אמיר קוליק כשהוא מרגיש הרגשות של דכאון ,חוסר אונים,אי שקט כשכל זה מלווה בהרגשה של אני מרגיש דחוי ולא שווה.
"אני מרגיש ממש מרוסק,אין לי מושג מה קורה לי,ועוד בדיוק עכשיו כשהגשמתי את החלום ?"

מתברר,כך סיפר ד"ר אמיר קוליק,
שבילדותו הוא גדל בבית בו האבא היה
איש ספר".
אביו של אותו אדם ,היה ברור לו שזו הדרך היחידה בה אפשר להצליח.
אבל…אותו אדם לא ענה על הדרישות.
היום היו מאבחנים אותו כסובל מהפרעות קשב ועוד כמה דברים.
הוא העדיף לטפס על עצים במקום לקרוא ספרים.
ודהירה על האופנים במשך כל אחה"צ שבתה את ליבו יותר מהרכבת פאזלים שבהם לא מצא כל הנאה.
אביו שרק רצה לחנכו ולהובילו אל דרך הישר,טרח בכל עת להטיח בפניו שהוא ילד רע ולא מוצלח.
ובודאי לא יצא ממנו כלום.

והוא…באמת האמין לו.
במשך כל השנים הוא התאמץ מאוד לא להרגיש את המובן מאיליו.
הוא מאוד התאמץ לברוח מהתחושה של ילד רע ולא מוצלח שלא יצא ממנו כלום.
הוא עבד כדי לא להרגיש את אותם תחושות…
הוא עבד מאוד קשה כדי לא להרגיש את אותם תחושות…
הוא לא ריפא את התחושות,הוא ברח מהם,הוא הסתיר אותם עם ההצלחות בעסקים.
הוא עבד קשה והתאמץ מאוד כדי לא להיפגש עם אותם תחושות.
העבודה ואיתה ההצלחה היו המקום שאליו היה נמלט מפני התחושות שלו.

אבל..כשהכל נגמר…כשכבר לא היה צורך לעבוד…,
המפגש עם עצמו,עם הילד הקטן שזנח מאחור,היה בלתי נמנע…
הוא פשוט התרסק..

כל מה שהשיג וטרח במשך חייו ,לא רק שלא פתר לו את התחושה של ילד רע ולא מוצלח,
זה אפילו הזין את התחושה..,זאת הרי הסיבה שהוא כ"כ מתאמץ.

אנחנו בעוד זמן קצר מגיעים לראש השנה.
משתדלים,מקבלים קבלות ורוצים להיות יותר טובים.
אבל…אם התחושה שלנו בפנים היא שאנחנו לא מוצלחים,כושלים סידרתיים,לא מסוגלים…
אם זה הכח המניע שלנו,
אז גם אם נצליח לעשות את הדברים הנכונים,
בסופו של דבר נתרסק…
כי בדיוק כמו אותו אחד,אנחנו רק מזינים את תחושת חוסר האונים,את תחושת אני לא שווה.
וכך אם קורה שכשלנו אנחנו מיד מוכיחים לעצמנו שצדקנו לאורל כל הדרך,
הנה אנחנו כשלון.

המשימה היא להיפגש עם התחושות שלנו ולשנות אותם.
לגרום לעצמנו להאמין שאנחנו שווים.
לדעת כי בכל פעם ופעם שאנחנו עושים ופועלים את הדבר הנכון ,שם נמצאת הזהות האמיתית שלנו.
להפנים את העוצמה האדירה שטמונה במעשים הטובים ,עשרת מונים מכל מעשה לא טוב.

במילים אחרות ,בואו ונסלח לעצמנו.
נסלח לעצמנו על הכשלונות והנפילות.

אינני מתכוין חלילה להסכים לכשלונות.
אלא להיפגש איתם ללא מורא ולהבין שהם אינם המדגם המייצג.
רק כך נוכל לקחת עליהם אחריות אמיתית ולפעול לתיקונם ולא להופכם לראיה שאנחנו לא מסוגלים.

מי שאינו סולח לעצמו,מנציח בקרבו את הכשלונות, הוא לא יהיה מסוגל לקחת עליהם אחריות,הוא מסכים עם אותם כשלונות.
מי שאינו סולח לעצמו,מי שלא מפסיק להלקות את עצמו,חי באשליה שזה יגרום לו להשתנות.
הוא לא שם לב שהוא רק מנציח את הכשלונות.

בדיוק כמו אותו אדם – ילד שאביו הלקה אותו בלשונו מספיק פעמים ,עד שגרם לו להאמין שזהותו היא כישלון.

הלקאה עצמית היא בריחה מאחריות.
סליחה עצמית היא לקיחת אחריות.

אמר פעם מישהו כי,
"לפעמים, מערכת היחסים שאתה צריך להציל היא זאת שיש לך עם עצמך"

במצות וידוי מעשר נאמרים מילים שלא מצאנו כדוגמתם בתורה.
"… לא עברתי ממצותיך ולא שכחתי….שמעתי בקול ה' אלוקי עשיתי ככל אשר צויתני .."

המתודה מציג את עצמו במעלותיו,הוא מציג את עצמו כמושלם.
הוא שם את עצמו בחויה של אני טוב, מוצלח ומסוגל.
בדיוק כמו שיש 'וידוי' שהוא הודאה והכרה על החטאים,
כך יש 'וידוי מעשר' שהוא הודאה והכרה על המצוות,על מה טוב בנו.

משה רבינו בכונה מציב את וידו מעשר בסוף כל המצוות,כי היא הוראה כיצד להתנהל בחויה הפנימית ובתחושה.
אחרי שהוזכרו כל המצוות כולם,ניתן דגש על חמצוה שמלמדת אותנו כיצד לנהל את החויה הפנימית שלנו.
להגדיל ולהנציח את הטוב.

זו סיבה ראויה להפריד את מצות וידוי מעשרות ממקומה הטבעי בפרשת " ראה " ולהציב אותה בסיום 'נאום המצוות' אצלנו בפרשת "כי תבוא".

אם נראים לכם הדברים אז עוד משהו קטן.
בהמשך הפרשה כשהתורה מונה את הקללות היא מוסיפה הסבר לקללות ,
" תחת אשר לא עבדת את ה' אלוקיך בשמחה ובטוב לבב.."
המפרשים דנים אם העונש הוא משום ש " לא עבדת" או משום שזה לא היה "בשמחה".

חשבתי להציע שאולי לא זו הסיבה ולא זו הסיבה.
התורה לא מבארת את הסיבות לעונשים,
התורה מבארת את התהליך.
מי שהחויה שלו היא לא שמחה,מי שהחויה שלו היא מסכנות והלקאה עצמית,
בהכרח ימשיך ליפול וממילא ח"ו הקללות.

כשסיימתי לכתוב,הראה לי חבר שהדברים נכתבו כמעט במפורש ע"י הרב קוק בספרו 'עין איה', על ענין וידוי מעשרות,
"נתנה לנו התורה דרך התעוררות שצריך האדם שישמח גם כן לפעמים בביטוי שפתים על המעשה הטוב אשר עשה.."

טוב,ברוך שכיונתי…

===

להערות והארות אשמח גם במייל
[email protected]